יש משהו במקום הזה, אני חושבת לעצמי.
העצים העירומים האלה עם הערימות המונחות עליהם כמו קצפת.
כשאני יורדת במדרגות התלולות של הסאבווי לתחתית האדמה הקור מתחלף לו למעין חום כזה, מזכיר לי את הימים של אוגוסט בת"א. בדרך למטה אני שומעת נהמות של רכבות חולפות, נהמות חזקות שנעלמות כלעומת שבאו.
כאילו כל הרכבות שם למטה הם אריות כלואים בכלוב שרוצים רק לפרוץ החוצה.
אני מתיישבת על הספסל וממתינה לרכבת בדרך לעוד יום עבודה. ספסל עשוי עץ ואני נהנית מהחום שמזכיר לי שוב קצת את הבית, את ספסלי העץ הישנים במושב.
מסביבי עומדים עשרות אנשים, שקטים, דוממים, תווי הפנים שלהם קפואים. כמעט לכולם שני חוטים לבנים משתלשלים מהאוזניים ואני מדמיינת לעצמי מה כל אחד שומע... כולנו מוארים באור הניאון המרצד שמעל לשלט פרסומת למשקה כולשהו. אני מביטה לאורך המסילה ומסתכלת לעבר האינסוף השחור בתקווה שאולי אראה את הנקודה האדומה מתקרבת אלי במהירות ומבשרת לי שאולי היום אני אגיע בזמן לעבודה.
פסי הרכבת הנעלמים תחילה מקבילים אך נראה כאילו הם מנסים לשבור את המשפט "קווים מקבילים לעולם לא נפגשים" אולי גם להם קר והם רוצים להיתקרב ולהתחמם. החולדה שרצה פתאום על הפסים מבשרת לי את העתיד, האדמה קצת רועדת, האור האדום מתקרב והרעידות מתגברות, משב רוח קרה פורץ לו מתוך הריק שמתמלא פתאום ומכה בפני.
הנה האריה משתחרר, הרכבת מגיעה אלי בשיא העוצמה ונעצרת ברעש חריקה צורם. אני נכנסת ומנסה לראות בין האנשים אם יש מקום פנוי ומתחילה לתכנן את מהלכי כמו ג'ודוקא על מזרן הקרב. האריה שוב עוצר בחריקות בלמים הנשמעים כמו סימפוניית כינורות, הדלת נפתחת, והנה עוד יום מתחיל.
עדי מבל שלם.
