יום רביעי, 13 באפריל 2011

סחף

תרגיל 1 - תיעוד הסחף ומיפוי החלל





תרגיל 2- מודל החלל




תרגיל 3- טקסט

פעילות הסחף שלנו נוצרה ע"י שינוי מבנה ההליכה הקבוצתית בעיר כפי שהיא מוכרת לנו בדרך כלל.  נקודת המוצא היתה שהליכה של קבוצת אנשים ברחוב מתבצעת לרוב כשחברי הקבוצה הולכים אחד לצד השני ומתקיימת ביניהם אינטראקציהמסוימת.                                                                                                           ניסינו ליצור הליכה קבוצתית שונה שדווקא לא מייצרת אינטראקציה רגילה בין חברי הקבוצה, אלא דווקא מנתקת אחד מהשני ויוצרת ארבע נקודות מבט שונות המאפשרות ארבע חוויות שונות של החלל. בצירוף המבטים השונים נוצרת תמונה כוללת ושונה של החלל והתייחסות שונה למימד הזמן.
בפועל הדבר התבצע באמצעות הליכה מובנית בטור כשכל אחד מחברי הקבוצה מצלם בוידאו את נקודת המבט שלו, כשהטור מתפרק ומתלכד עפ"י מוקדי התעניינות שונים שמושכים כל אחד מחברי הקבוצה. חשוב לציין שההסתכלות על העולם דרך המצלמה היא כשלעצמה פעולה שמשנה לחלוטין את המרחב. הסתכלות דרך המצלמה הופכת אותך בצורה אוטומטית למודע הרבה יותר לכיווני המבט שלך ולמהות האובייקטים שבהם אתה מתמקד. בנוסף, היא מצמצמת את המרחב ולמעשה גורמת לך להתמקד בפרטים שבלעדיה אינך שם לב אליהם.
פעילות הסחף שינתה את המרחב העירוני שחווינו גם במהלכה וגם לאחריה, בשלב בו הסתכלנו על החומרים שצילמנו. במהלך הפעילות נחשפנו לאיכויות הבאות:               
מיקרו – מאקרו -  המבט דרך המצלמה יצר מעבר חד שאינו מתקיים בדרך כלל בין תמונה כללית להתמקדות על פרט אחד. תופעה זו גרמה לפירוק של המרחב העירוני לאוסף של פרטים המקיפים אותך ולא תמיד יוצרים תמונה כוללת. ההתמקדות בפרטים מסוימים יצרה חוויה של התנתקות מהמרחב הסובב ושקיעה בתוך עולם אחר, שונה, בעל טקסטורה, קנה מידה ואופי שונה בתוך עולם הרחוב המוכר לנו.ריבוי הפרטים יצר ריבוי של עולמות במקום אחד.
הלך בודד בתוך זרם – הכלל שקבענו של הליכה בטור שינה את הצורה בו תפשנו את מיקומנו היחסי בחלל. בעוד שהמצלמה יצרה מודעות אינדיבידואלית חזקה, ההליכה בטור יצרה מעיין תודעה קולקטיבית מקבילה. אמנם כל אחד מחברי הקבוצה הלך בעקבות הגירויים שמשכו אותו, אולם בסופו של דבר הוא לא היה חופשי לחלוטין בתנועתו מתוך מודעות למיקומו יחסית לחברי הקבוצה האחרים ולצורך לשמור איתם על קשר. נוצר מצב שההליכה התאפיינה ביחידניות מצד אחד (לא היו דיבורים רבים) אך מצד שני גם בתנועה ובתודעה קבוצתית. תופעה זו גרמה לכך שהחלל העירוני נתפש כמעיין מסדרון ליניארי המוכתב ע"י התנועה חסרת המטרה של הטור, שמתוכו יוצאים שבילי משנה שנוצרו ע"י נקודות המבט האינדיבידואליות. החלל קיבל כפילות מסוימת שכן הוא נחווה הן ע"י האינדיבידואל והן ע"י יישות קבוצתית. בנוסף, החלל הפך ליחסי ותלוי באינטראקציה הייחודית שבין חברי הקבוצה.  
לאחר שהסתיימה הפעילות ניגשנו לערוך את הסרטים ובשלב זה נגלה לעינינו מרחב שונה לחלוטין. זהו חלל שהאיכות העיקרית שלו היתה הבו- זמנית. שילוב נקודות המבט יצר חלל וזמן מורכב, מתעתע ולא מוכר. לפתע נגלה בפנינו מרחב מחולק, שמגלה בכל נקודת זמן מספר צדדים, מספר רזולוציות ומספר איכויות שיצרו ביחד עושר גדול ובו בזמן גם הבנה רחבה יותר של החלל וגם בלבול ותעתוע.                                                          אחת מהתופעות המעניינות ביותר היתה הסתכלות בו זמנית, מרובת זוויות על עצמך, בסיטואציות בהן צילמנו אחד את השני. בשילוב הדברים נוצר מצב שמצד אחד אתה חווה את נקודת המבט שלך ומצדדים נוספים אתה חווה את עצמך מבחוץ. אין ספק שזוהי אחת החוויות המשמעותיות והקיצוניות ביותר שבהן נתקלנו כתוצאה מהפעילות. 
לסיכום ניתן לומר שהפעילות לקחה את חלל הרחוב המוכר לנו, שינתה אותו וחשפה אותו בפנינו כחלל מורכב, דינמי, יחסי ובו זמני שאינו מובן מאליו אלא תלוי במספר עצום של משתנים ונקודות מבט.



יום רביעי, 30 במרץ 2011

על הצ'ק פוסט

הצ'ק פוסט במהותו הוא מקום פונקציונאלי שמשמש למטרה מסחרית ולא מתקיימים בתוכו מגורים. לפיכך, ההימצאות שלנו במקום היא לעולם מתוך מטרה פונקציונאלית.
כמקום מסחרי, מנסה הצ'ק פוסט לענות בצורה היעילה ביותר על צרכים מסויימים ומתוך כך נוצר מרחב שמאופיין בפיזור, מידור וחוסר קשר בין כלל החלקים.
בנוסף, הצ'ק פוסט בעל מאפיין חזק של ריבוי סגנונותוניסיון לעורר תשומת לב בעזרת סממנים צורניים מוכרים-פופולארים-קיטצ'יים. תופעה זו מובלטת ע"י שילטי הפרסום שיוצרים מתקפה על החושים ומטרתה אחת.
אנו סבורים שכל התופעות הנל מובילות למרחב מנוכר, קרוע, שלא מאפשר פנימיות - תחושת השתייכות.

יום רביעי, 9 במרץ 2011

ועכשיו נדון בזה....

משלושת תאורי המקום, בלט האיפיון באמצעות החושים החזקים ביותר  - שמיעה, ריח ראייה.
בנוסף, אלמנט המגע בין אם חומרי ובין אם גשמי, היה נוכח בתאור המקום.
לכל אחד מאיתנו הייתה חוויה רגשית שהפכה את המקום לבעל משמעות ותרמה לרמת הזכרון שלנו את המקום.
באף אחד מהתאורים לא הוזכרו גבולות ברורים למקום, אם כי תחושת חלל אין סופי.
כולנו תארנו התממשקויות סביב עצמנו - מגע בין גוף לאובייקט.

השאלה שעולה מתוך הדיון הנ"ל: האם הגדרת מקום נקבעת ע"י גבולות פיזיים או גבולות ריגשיים?

יום שלישי, 8 במרץ 2011

Subway - NYC

יש משהו במקום הזה, אני חושבת לעצמי.
העצים העירומים האלה עם הערימות המונחות עליהם כמו קצפת.
כשאני יורדת במדרגות התלולות של הסאבווי לתחתית האדמה הקור מתחלף לו למעין חום כזה, מזכיר לי את הימים של אוגוסט בת"א. בדרך למטה אני שומעת נהמות של רכבות חולפות, נהמות חזקות שנעלמות כלעומת שבאו.
כאילו כל הרכבות שם למטה הם אריות כלואים בכלוב שרוצים רק לפרוץ החוצה.
אני מתיישבת על הספסל וממתינה לרכבת בדרך לעוד יום עבודה. ספסל עשוי עץ ואני נהנית מהחום שמזכיר לי שוב קצת את הבית, את ספסלי העץ הישנים במושב.
מסביבי עומדים עשרות אנשים, שקטים, דוממים, תווי הפנים שלהם קפואים. כמעט לכולם שני חוטים לבנים משתלשלים מהאוזניים ואני מדמיינת לעצמי מה כל אחד שומע...  כולנו מוארים באור הניאון המרצד שמעל לשלט פרסומת למשקה כולשהו. אני מביטה לאורך המסילה ומסתכלת לעבר האינסוף השחור בתקווה שאולי אראה את הנקודה האדומה מתקרבת אלי במהירות ומבשרת לי שאולי היום אני אגיע בזמן לעבודה.
פסי הרכבת הנעלמים תחילה מקבילים אך נראה כאילו הם מנסים לשבור את המשפט "קווים מקבילים לעולם לא נפגשים" אולי גם להם קר והם רוצים להיתקרב ולהתחמם. החולדה שרצה פתאום על הפסים מבשרת לי את העתיד, האדמה קצת רועדת, האור האדום מתקרב והרעידות מתגברות, משב רוח קרה פורץ לו מתוך הריק שמתמלא פתאום ומכה בפני.
הנה האריה משתחרר, הרכבת מגיעה אלי בשיא העוצמה ונעצרת ברעש חריקה צורם. אני נכנסת ומנסה לראות בין האנשים אם יש מקום פנוי ומתחילה לתכנן את מהלכי כמו ג'ודוקא על מזרן הקרב. האריה שוב עוצר בחריקות בלמים הנשמעים כמו סימפוניית כינורות, הדלת נפתחת, והנה עוד יום מתחיל.

עדי מבל שלם.

מקום - שפת מכתש רמון

שפת מכתש רמון.
הייחוד של המקום נובע מכך שהוא נקודת מפגש – גבול – של שני מקומות – אזורים – שהם גדולים מכדי שנוכל לתפוש אותם.
כאשר אתה יושב על שפת המכתש אתה נמצא בקצה הסופי של רמת המדבר המשתרעת מאחוריך קילומטרים רבים. מולך אתה חווה את החלל העצום של המכתש ומה שמעבר לו.
ברמת המדבר נושבת רוח תמידית, לרוב קרה, שמכה על גבך. מהנפילה העוצמתית של המכתש עולה שקט עצום מימדים. בנקודת המפגש הרוח עוברת בין סלעי המצוק ויוצרת מערבולות ושריקות. ניתן להסתתר ממנה מאחורי מדף אבן.
בנוסף לקול הרוח, שומעים במרחק קולות אנושיים עמומים ממצפה רמון שרובצת במרחק מה מימין. קול חיים של מכוניות ואנשים. קולות אלה מהווים גבול לאותו אזור מת שאתה יושב בו, ומרככים את העוצמה של המקום.
הגבולות של המקום הם דינמיים. ביום בהיר הם נמצאים במרחק עשרות קילומטרים בהרי אדום שבירדן. ביום אביך, קרוב יותר בשפה הדרומית של המכתש. גבול מוחשי יותר – פיזי – נמצא סנטימטרים ממך בתהום של שפת המכתש. לצד השני, מאחוריך, הגבול תלוי בתודעה שלך. הוא יכול להימצא בגבעות שמתחילות להתרומם כמאה מטר ממך אבל פעמים רבות אתה חש שהוא אישם בקצה הרמה, בקצה הארץ אולא נמצא כלל. אתה מפנה לו את הגב ומחליט איפה הוא.

יהודה.




מקום

סיגה לה בקה- מסעדת בשר, בואנוס איירס

החוש הראשון 'שמתחיל ישר לעבוד בלי להסס, הוא חוש הריח. הריחות מציפים מכל עבר ואז שומעים את רעש טפטוף הבשר על הגחלים החמות.
האווירה המקומית עוטפת אותך- העץ, הלבנים  וחמימות האנשים. הרגשה שתוכל לשהות שם למשך כל היום ולשוב.
המנגל מסודר כפי שהייתי מצפה. הבשר עולה ויורד כך שיהיה מבושל במידה הראוייה, לבנים אדומות סוגרות על האזור כדי לשמור על החום וכל מה שנותר הוא לבחור.
סביב השולחן אנשים יקרים שאיתם אפשר לשבת גם שעות, והשולחן המרובע כאילו נסגר, שולחן העץ הכבד והחלו שפותח את הנוף של הנהר כמו תמונה שהניחו רק בשבילך.
כרגע אין עוד איש מבחינתך. הכל שלך ובשבילך.
הרעשים והדיבורים הם ששולטים עכשיו והבשר כבר נותר כזכרון, רק הריח עוד עולה לעיתים אך כרגע הכיסא הופך להיות כמו כורסא שרוצים רק לשקוע בתוכה.
והמקום הופך להיות חוויה חושית אחת גדולה שמשאירה טעם של עוד.

ורוניקה.